שלוש נקודות לשנה החדשה

מאת: אורי עפרוני

הקורונה נתנה לנו צ'אנס לראות איך נראית חברה מפוצלת כשמגיע איום לא צפוי. אנחנו חייבים להתחיל להתייחס למשבר הקיטוב ברצינות הראויה. זה לא

"עוד משבר" שנגיע לטפל בו מתישהו – זה המשבר בה"א הידיעה.

בסיומה של שנה שהרגישה כמו רכבת הרים – שלוש נקודות שמשפיעות על החברה הישראלית ומחייבות אותנו לחשבון נפש.

הפחתת השנאה כיעד לאומי ופתרונות מעשיים למשבר הקיטוב

עברנו שנה משוגעת. מעבר לקיטוב החברתי ה"רגיל", הקורונה הקצינה תופעות חברתיות קיימות ואתגרה את כל הקהילות בישראל.

הישראלים בתשפ"א שונאים יותר – 40% מהחילונים ו- 20% מהמסורתיים שונאים חרדים, 20% מהציבור שונא מצביעי שמאל ובקרב כל הקהילות רמת השנאה זו אל זו עלתה השנה (מחקר פנימה באמצעות מכון מדגם, 2021). נזקי השנאה אדירים ובקורונה השפיעו מאוד על ההתגייסות למאמץ במלחמה בנגיף. תכנית ההתנתקות בין חלקי החברה – קרסה מול אתגר הקורונה. השנה הבנו שעבודה משותפת של הקהילות השונות – אינה מותרות. זו לא עוד בעיה שנגיע לעסוק בה כשנסיים עם הביטחון, החינוך והכלכלה. זו בעיית רוחב שגורמת ומעמיקה את כל הבעיות של מדינת ישראל. והיא גם המפתח לפתרון שלהם – בין אם במודל שירות חדש בו כל צעיר וצעירה ייקחו חלק בבניין העם ובין אם בתרומה של כל הקהילות למשק הישראלי. ראוי שהשנה נתייחס למלחמה בקיטוב כיעד לאומי ונפעל לקידום פתרונות מעשיים. זה אפשרי.

מדליית זהב בדיבור מפוזיציה

המרחב הציבורי בישראל רעיל. שנתיים של מערכות בחירות רודפות לא הוסיפו נחת לתרבות המחלוקת שלנו. שליש מהישראלים נמנעים משיחות סלון על פוליטיקה. ישראלים רבים חשים סכנה של ממש בעודם מביעים דעות פוליטיות, רבים חוששים להביע את דעתם באופן פומבי ונמנעים מכך במודע. יותר מדי אנשים מרגישים מושתקים. חוששים לדבר, חוששים להיפגע. זה נכון באופן גורף לכל חלקי החברה ולבעלי עמדות מגוונות על כל הרצף הפוליטי.

הנזק של מרחב ציבורי משתק הנו בעל השפעה חברתית רחבה המרחיקה את הציבור הישראלי ממעורבות והנהגה. זה לא רק עניין של שיח, זה תנאי הכרחי לעבודה משותפת. תרבות המחלוקת מבורכת ולוקחת אותנו קדימה. דיבור מפוזיציה לא עוזר לאף אחד והאמת היא שמעבר להכל הוא בעיקר משעמם.

השנה נהיה חייבים להילחם על המרחב הציבורי להתעלם מרעשי רקע ומפרובוקציות מכוונות, ולהתמקד ובסוגיות שאשכרה משפיעות על החיים שלנו. להיות ענייניים, לצאת מהפוזיציה.

זריקת אחריות למרחק

יכולתי לכתוב עד כמה הקיטוב פוליטי גדול מהקיטוב החברתי. לשבח אותנו האזרחים כי היחסים ביננו בחיי היום יום בסך הכל טובים ושהבעיה היא רק בפוליטיקאים. הרי איך ניתן להסביר את הפער בין הטקסטים האיומים שנשמעים בכנסת ובטוויטר חדשות לבקרים למול כך שרוב הציבור אינו שונא כלל ורק מעוניין לחיות את חייו בשקט?

אבל אנחנו חייבים להפסיק לשקר את עצמנו. גם לנו האזרחים יש אחריות למצב. התרגלנו "לזרוק" על הפוליטיקאים שלנו את האחריות לקיטוב ולסכסוכים. אם אנחנו מחפשים פתרונות של ממש – לא נוכל להמשיך לנתק בין המרחב הפוליטי - ציבורי לחברה עצמה.

יש לנו אחריות שהחיבורים המתרחשים בחברה הישראלית, חלקם נגד כל הסיכויים (קשרים שנרקמים בין חילונים לחרדים, בין ערבים לימנים ועוד), יעתיקו את מקומם לשדה הציבורי. יש לנו אחריות שערכים שאנחנו חיים לאורם כל חיינו לא ילכו לאיבוד בדרכם לירושלים או לרשתות. יש לנו אחריות על מה שקורה כאן.

השנה נהיה חייבים להפסיק עם הספורט הלאומי של זריקת אחריות למרחק. בג"צ וועדות חקירה לא יפתרו את הסוגיות הבוערות שעל סדר היום. גם לא דו"ח מבקר שיסמן מי מהשרים צריך ללכת הביתה. הקורונה הראתה לנו שאי אפשר לפתור הכל במסיבות עיתונאים ובכותרות בעיתונים. מדינת ישראל צריכה חוזה חדש בין האזרחים לקהילה למדינה ואחריות אישית וקהילתית הם סעיפים יסודיים בו. מדינת ישראל צריכה חזון משותף, על אף הקיטוב העמוק. השנה החדשה היא הזדמנות מצוינת לכתיבה מחדש של חוזה המדינה. זה בידיים שלנו.