שביל הזהב של ישראל: מרכז אידיאולוגי עמוק

מאת: שי פירון

מערכת הבחירות, כמו תמיד, היא אירוע מטלטל, כזה החודר לשורשי הקיום, לאמונות ודעות, למהות החיים. פתק ההצבעה הוא 'קפסולת זהות' אליה אני מנקז את תפיסתי הלאומית, הכלכלית והתרבותית. ההצבעה ממצעת בין חלום למציאות; בין זהות קהילתית ומשפחתית לזהות לאומית.

על רקע זה, מתבהרת תמונה ישראלית חדשה: אנחנו כבר מזמן לא בקצוות. זכינו לעבור מתודעת 'או – או' לתודעת 'גם וגם'. אנחנו רוצים לחיות על רצף. לא בגלל שאנחנו מבולבלים, לא בגלל שאנחנו לא מבינים את המציאות.

במילים מדודות מגדיר הרמב"ם את הדרך הראויה לאדם: " הדרך הישרה--היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם; והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו". 'שביל הזהב' אינו מיצוע.

אני מכיר את השיחה המתנשאת והמזלזלת: במרכז נמצאים אנשים שטחיים; במרכז נמצאים אנשים שאין להם עמדות; במרכז נמצאים אנשים שלא סגורים על עצמם; אנשי מרכז הם אנשים רדודים.

לעומת זאת, בקצוות יש אנשים נחושים, מהודקים, אידיאולוגים, מביני עניין. הם האנשים שמהם תצמח גאולה לעולם. טעות.

יש החושבים שמפלגת מרכז היא מפלגה שיש בה נציגים של כל הקהילות והמגזרים. טעות.

קהילת שביל הזהב היא קבוצה שחברים בה אנשים המייצגים בתוכם יכולת הכלה. אנשים שמסוגלים להקשיב לקול של האחר ולהרגיש מחויבים לו. כואבים את כאבו, שמחים בשמחתו. רוצים למלא את צרכיו ולא בגלל הסדר פוליטי אלא מתוך אמונה בטוב.

אנשי מרכז מאמינים באדם, יודעים להקשיב לצליל מורכב. הם לא שטחיים אלא מעמיקים. הוא לא פועלים מפחד המניע את הקיצוניים לקצוות. יש להם ביטחון אישי ונינוחות המאפשרת להם שלא להיבהל מעמדה אחרת.

אנשי המרכז, מאמינים בחלום, מואסים בטקטיקה נמוכה ההופכת את המציאות לאבן ריחיים במקום למקפצה.

אנשי שביל הזהב לא מאפשרים לכל אחד לחיות את חייו – אלא דורשים לחיות ביחד. לא מוותרים על רצף עמדות. חולקים על מחפשי הסתירות, מאמינים שאדם חי חיים של משמעות רק אם חלומו גדול ממנו.

ובעיקר – אנשי מרכז מייצגים את ה'נורמאלִימוס'. כן, אני ציוני, נאמן לארצי ומולדתי ואעפ"כ חולם על שלום. כן, אני לא מוכן לוותר על זהותה הלאומית של ישראל אבל לא רוצה לעלוב במיעוטיה. כן, אני מאמין ביהדות ובערכיה – אבל לא רוצה לכפות אותה.

יחד עם זאת, אני מבין את המבקשים להתנחל בקצוות. חמש מאות שנה אחרי הרמב"ם, חלק הרב מנחם מנדל מקוצק על האבחנה של הרמב"ם. הוא טען: "יצאתי לרחוב והתבוננתי. ראיתי שאנשים הולכים בצדדים, סוסים וחמורים הולכים באמצע". בדרך זו הפך הרבי מקוצק את שביל הזהב לשביל החמורים. מאז, אנשים רבים בישראל סבורים שאנשים רציניים מתייצבים בקצוות. מימין ומשמאל נמצאים אנשים רבים המבקשים להיבנות מכוחה של עמדה מוצקה ובהירה. אני לא יודע אם הצורך בעמדה חדה לא נובע מפחד. אני לא יודע אם העמדה המוקצנת לא נובעת מתחושה של 'הכל או כלום'. יש משהו מאוד נוח בתמונת עולם בהירה, ללא עננים. יש תחושה של קרקע יציבה.

אחת התופעות המרתקות היא עמדותיהם הפוליטיות של הצעירים בישראל. בעבר היה מקובל שצעירים נמצאים בקצוות. והנה, כל מי שבוחן את תוצאות הבחירות בבתי הספר בארץ, רואה שמפלגות המרכז זוכות כמעט בכל בתי הספר במקום הראשון! זה מדגיש שהצעירים בישראל למדו מה ערכה של חשיבה מורכבת, ואולי גילוי של אחריות לאומית לסלול מחדש את שביל הזהב.