• Pnima | פנימה

על שלושה פרדוקסים עומדת הציונות הדתית

הפטריוטיות של הציונות החילונית אינה מחליפה את הדת אלא מרוממת אותה; האנרכיזם שלה אינו מערער על החוויה הדתית אלא מביע את תשוקתה; והכפירה אינה אלא חלק מהאמונה. אלה שלושת ההיפוכים החשובים של הרב קוק, שהשבוע ימלאו 80 שנה למותו.

מיכה גודמן, ה-3.9.15

המסורת היהודית המשיחית תיחזקה לאורך הדורות ציפיות גבוהות מהתפנית ההיסטורית הגדולה שתתרחש בקצה ההיסטוריה. כשתבוא הגאולה, כך האמינו, תבוא לעולם תשובה כפולה. עם ישראל ישוב לא רק לארצו אלא גם לאלוהיו.

אבל כשהחל העם לחזור סוף־סוף לארץ המובטחת, בסוף המאה ה–19, הוא לא חזר לאלוהים. דווקא החלוצים שפעלו להשיב את העם לארץ היו אלו שמרדו באלוהים. עבור ההוגים הדתיים היתה הציונות החילונית חידה בלתי פתורה. איך ניתן להסביר את העובדה שהתנועה שמימשה את הציפיות של הדורות גם שברה את אותן ציפיות?

התיאולוג היהודי הגדול ביותר שהתמודד עם החידה הזאת היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק. על פי ההסבר המפתיע שלו, החילוניות החדשה אינה נטישה של אלוהים כלל וכלל אלא להפך: החילוניות החדשה היא חלק משיבה בלתי מודעת לאלוהים. את ההיפוך של הרב קוק ננסה להבין דרך שלושה פרדוקסים העומדים בלב משנתו.


פרדוקס הציונות החילונית

הוגים רבים באירופה של המאה ה–19, ובתוכם פרידריך הגל, ראו בלאום אורגניזם חי, שכמו כל אורגניזם יש לו נפש חיה שמניעה אותו. ומהי הנפש של האורגניזם הלאומי? רוח האומה. הרוח הזאת היא בלתי נראית, אך היא חיה ומתפתחת דרך ההיסטוריה הקונקרטית של האומה. אפשר לומר שעל פי הגל, ההיסטוריה של אומה היא הביוגרפיה של הרוח שבתוכה.

הרעיונות האירופיים הללו השפיעו ככל הנראה גם על הרב קוק, אך הוא הושפע לא רק מהגל. את עיקר עולמו בנה הרב קוק על יסודות קבליים. "כנסת ישראל" הוא כינויו המדרשי של הקולקטיב היהודי, אך בקבלה "כנסת ישראל" הוא כינויו של אחד מגילויי האלוהות: ספירת "מלכות", שהיא הספירה העשירית במערכת האלוהית, מכונה גם כנסת ישראל. הרב קוק זיהה ב"כנסת ישראל" של הקבלה את "רוח האומה" של הגל, וכך פיתח את הרעיון המאוד רדיקלי הבא: הרוח של האומה היהודית היא אלוהית. "רוח העם ורוח ה' אחד הוא". הרעיון הזה הוא המפתח להבנת הסוד של הציונות החילונית על פי הרב קוק.

ציוני חילוני הוא אדם שנטש את הדת לטובת הלאום. במקום לעבוד את אלוהים, הוא מתמסר לעם. אבל מהזיהוי שבין רוח העם לרוח ה' נובעת המסקנה המפתיעה הבאה: התמסרות לעם היא היא התמסרות לאלוהים. אם רוח ה' מתבטאת ברוח העם, כל גילוי של לאומיות הוא גילוי של דתיות, ותשוקת השתייכות לעם היא תשוקת השתייכות לאלוהים. על פי הרב קוק, ברובד המודע הלאומיות היא תחליף לדת, אך ברובד המיסטי והבלתי מודע, הלאומיות היא גרסה חדשה של דתיות.


פרדוקס האנרכיזם החילוני

בכתבי הרב קוק ניתן למצוא רגעים דרמטיים שבהם התשוקה הדתית העזה שלו מקבלת ביטוי אנרכיסטי, כפי שמשתקף למשל בקטע הרדיקלי הבא: "מרחבים מרחבים מרחבי אל איוותה נפשי, אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני. שטה היא נשמתי ברחבי שמים, לא יכילוה קירות לב ולא קירות מעשה, מוסר, היגיון ונימוס - מעל לכל אלה שטה היא ועפה ממעל לכל אשר יקרא בכל שם, ממרום מכל עונג, מכל נועם ויופי, ממרום לכל נשגב ונאצל".

השאיפה לאלוהים באה לביטוי דווקא באמצעות השתחררות ממגבלות ומחוקים. אם אלוהים הוא אינסופי והוא מעל לכל קטגוריה ומחוץ לכל הגבלה, התשוקה אליו חייבת להתבטא בשחרור מכל חוק והגבלה. כאיש הלכה נודע הרב קוק דווקא כפוסק מחמיר. הוא מעולם לא קרא להפרה של ההלכה או לביטולה. אך כהוגה וכמיסטיקאי היו בתוכו גם קולות אחרים. כך מתאר הרב קוק ביומנו הפרטי את תודעתו הדתית של האדם שזכה למעלה הרוחנית הגבוהה ביותר: "אם יפיל את עצמו קדוש הדומיה לעבודה מצומצמת, לתפילה, לתורה, לצמצום מוסריות ודייקנות פרטית, יסבול וידוכא, יחוש כי נשמה מליאה, כל היקום לוחצים בצבתים להסגירה במועקה מצומצמת של מידה".

כשאדם מתרומם בקודש, הוא אינו מסוגל להצטמצם אל הגבולות הצרים של ההלכה. תשוקת המרחבים הגדולים היא אנרגיה דתית מזוקקת וטהורה, וזאת אנרגיה גועשת שמאיימת על כל המערכת של המצוות. זה בדיוק מה שזיהה ראי"ה בחילונים בני זמנו. הוא ראה בהם חוויית א־סימטריה בין תשוקה להלכה. התשוקה שלהם היא למרחבים וההלכה מקטינה, מצרה ומגבילה אותם. לכן דווקא בגלל התשוקה הבלתי מודעת שלהם לאלוהים, הם מתנערים ממצוותיו.

קודם לכן ראינו כיצד הלאומיות של הציונים אינה חלופה לדת אלא התעלות דתית, עכשיו מתברר שגם עם האנרכיזם עשה הרב קוק היפוך דומה: ההשתחררות מהמצוות אינה השתחררות מהדת אלא נובעת מאנרגיה דתית. שוב אנחנו פוגשים פרדוקס גדול של הרב קוק: מה שברובד הנגלה נראה ככפירה, ברובד הנסתר הוא סוג מתקדם של אמונה.


פרדוקס הכפירה

הפרדוקס השלישי של החילון נמצא בשלילה האינטלקטואלית של אלוהים. החילונים הם לא רק פטריוטים, והם לא רק אנרכיסטים, יש בתוכם גם אתאיסטים. וכדרכו של הרב קוק, כשם שזיהה את הפטריוטיות עם דתיות ואת האנרכיזם עם הקדושה, הוא מציע היפוך דומה גם לאתאיזם. לטענתו, כפי שנראה עכשיו, הכפירה היא חלק מהאבולוציה של האמונה.

"עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין־סוף". אמונה באלוהים היא הכרה בשלמותו האינסופית ויש לכך השלכות מרחיקות לכת. מכיוון שההשגה האנושית היא סופית, כל גרסה מנוסחת של אמונה באלוהים כובלת ומצמצמת את אלוהים אל תוך הגבולות הצרים של התודעה האנושית. לכן כל ניסוח של אמונה הוא כפירה.

"כל הגדרה באלוהות מביאה לידי כפירה. ההגדרה היא אלילות רוחנית. אפילו הגדרת השכל והרצון ואפילו האלוהות עצמה ושם אלוהים, הגדרה היא". דבריו חדים ומפורשים: שפה דתית מגבילה את אלוהים וממילא כופרת בשלמותו האינסופית. אפילו המילה אלוהים היא כפירה באלוהים.

ולהשלמת ההיפוך: כשם שמה שנחשב לאמונה הוא במובן העמוק יותר כפירה, כך גם מה שנחשב לכפירה הוא במובן העמוק יותר – אמונה: "מתקופה לתקופה הולכת ומתבררת התערובת של אמונת הייחוד הטהורה עם מחשכי ההגשמה. ובכל פעם שחלק ידוע מההגשמה נופל, נדמה כאילו האמונה נופלת, ואחר כך מתגלה שלא נפלה האמונה כי אם נתבררה".

הרב קוק מספר את האבולוציה של אמונת הייחוד. האמונה הולכת ומזדקקת ומיטהרת, והיא עושה זאת על ידי רגעים של כפירה. אם כל הגדרה באמונה היא "אלילות רוחנית" אז כל כפירה מסייעת לקילוף האלילות הרוחנית ולזיקוק האמונה.

אלו שלושת ההיפוכים שעשה ראי"ה לציונות החילונית: הפטריוטיות שלה אינה מחליפה את הדת, אלא מרוממת אותה; האנרכיזם שלה אינו מערער על החוויה הדתית, אלא מביע את תשוקתה; ולבסוף הכפירה, שאינה אלא חלק מהאבולוציה של האמונה.


החילון מרפא את הדת

הרב קוק זיהה את החילון לא רק כמבע נסתר של הדת, אלא יותר מכך: הוא פירש את החילון כתביעה בלתי מודעת לזיקוק ולהתעלות של הדת. דוגמה טובה לכך היא הקביעה של ראי"ה שבזכות החילון, "החוצפה דעקבתא דמשיחא" כלשונו, מתגלים סודות התורה.

"בלא החוצפה דעקבתא דמשיחא, לא היה אפשר לבאר רזי תורה בגילוי גמור. רק על ידי התעבות ההרגשות שעל ידי החוצפא, יהיה אפשר לקבל הארות שכליות עליונות מאוד, וסוף סוף שהכל ישוב לתיקון הגמור".

החילוניות לא רק מביאה להתגלות סתרי התורה, היא גם מטהרת את מושג האלוהות. על פי הרב קוק, חלק מהגאולה הוא הופעתה של תפיסת אלוהות נאצלת ונקייה, ואת התהליך הזה מאיצה החילוניות הבועטת והחדשה.

"כיוון שהגיע הזמן שהתחייה הלאומית מוכרחת לבוא, וצמיחת קרן ישועה בפועל מוכרחת להיגלות... ואי אפשר לאומה שתתאגד ותשיב בעורק חייה את סוד גבורתה וציורי סידורי כי אם על פי דעות מזוככות... וזאת היא הסיבה שכוח שלילי גדול מתעורר בעקבא דמשיחא בחוצפא סגיאה, ושלילה זאת תבער את כל מה שהוא חלוש ומכוער בהמושגים האלוהיים". הכפירה שמחזקת את האומה מרפאת גם את מושג האלוהות ומביאה להתגלות סתרי התורה.

מאחת מאמירותיו המפתיעות של הרב קוק עולה שהגאולה תבוא לא רק כשהדתיים יחזירו את החילונים בתשובה, אלא גם כשהחילונים יחזירו את הדתיים בתשובה. "והתיקון שיבוא על ידי אורו של משיח... הוא שייעשו ישראל אגודה אחת ותתוקן הנפש של היראים שומרי התורה על ידי שלימות הנפש שבפושעים הטובים ביחס לענייני הכלל והתקוות הגשמיות והרוחניות המושגות בהכרה והרגשה האנושית".

מספרים שכשהגיע הרב קוק לביקור בקיבוץ מרחביה, זיהו החלוצים המרדניים בו, בזקן שלו ובלבוש שלו, את כל מה שמרדו בו. הם היו משוכנעים שהוא הגיע כדי להשפיע עליהם ולהחזירם למוטב... כל מנגנוני ההגנה שלהם הורמו וכשנכנס לחדר האוכל, קם אחד מבני הקיבוץ והתריס כלפיו וכלפי חבריו הרבנים שהיו איתו את מה שרבים מחבריו חשבו: "לא תצליחו להשפיע עלינו". הרב קוק השיב לו בתשובה מפתיעה: "לא באנו להשפיע, באנו להיות מושפעים".

ברובד הנגלה החילון מורד בדת, אך ברובד הנסתר הוא מרפא אותה. ייתכן מאוד שכשאמר "באנו להיות מושפעים" לא היתה זאת מחוות נימוס בלבד, הוא התכוון לכך. החוליים שבדת יכולים להיתקן רק במפגש עם אלו שמרדו בה. ואולי הניסוח המדויק יותר הוא שלעומת הדתיים, הנקראים להחזיר את החילונים בתשובה, החילונים נקראים להחזיר את הדת עצמה בתשובה.

על פי הרב קוק, החילון הוא תביעה בלתי מודעת לשינויים בדת, ולכן הוא סולל את הדרך ליהדות שלמה יותר - יהדות שלא מכווצת את האישיות של האדם אל תוך הגבולות הצרים של ההלכה, ודת שלא מכווצת את האל אל תוך הגבולות הצרים של ההגדרה. יהדות שבה אלוהים גדול יותר והאדם גדול יותר. מכאן ההסבר לחידה ההיסטורית שבה אותם חילונים ששוברים את הציפיות של הדורות הם אלו שמממשים אותן. החילוניות על פי הרב קוק אינה מנוגדת כלל לתחזית המשיחית אלא חלק מההתממשות שלה. החילוניות היא תנועה בלתי מודעת של יהודים חדשים בחזרה אל הדת, ובעת ובעונה אחת גם תביעה בלתי מודעת לשינוי של הדת ולהתרוממות שלה.

במשך עשרות שנים היתה הציונות הדתית בפריפריה של הציונות והרב קוק היה בפריפריה של הציונות הדתית. הרב קוק היה בפריפריה של הפריפריה. אך בשנות ה–70 משהו השתנה. ההגות של הרב קוק החלה להיספג במעמקי התודעה של הציונות הדתית וכתוצאה מכך נטענו בניה ובנותיה באנרגיה ובכריזמה חדשה. האפקט היה דרמטי. במעט מאוד זמן הם החלו להשפיע על סדר היום של המדינה כולה. הם הציעו חלופה מלאת להט לציונות החילונית שהלהט שלה הלך והתפוגג. הציונות הסוציאליסטית נקלעה למשבר בדיוק בזמן שהציונות הדתית המשיחית התמלאה באנרגיה.

אבל ההגות של הרב קוק לא פרצה לפתע אל ההיסטוריה כמו שהיא. היא עשתה זאת בלבוש שהלביש עליה הבן שלו, הרב צבי יהודה. הוא קילף ממנה את הצדדים האנרכיסטיים שבה, מיתן את הרדיקליות שבה וצינזר את המהפכנות שלה. ההגות של הרב קוק מלאת רבדים וניגודים. יש לומר בכנות שממש כשם שהצגתי למעלה הצגה סלקטיבית של תורתו והדגשתי את הצדדים האנרכיסטיים והרדיקליים שלה, כך גם הרב צבי יהודה ותלמידיו יצרו פירוש סלקטיבי של תורת הרב והדגישו בעיקר את צדדיה הלאומיים והשמרניים. דווקא הצורה שבה הבן עיצב את ההגות של האב איפשרה להגות של האב לעצב מחדש את הציונות הדתית.

הסיפור לא מסתיים כאן. בשנות האלפיים, כשהרעיון בשיא כוחו, הוא נסדק. בחלק השני אסביר מדוע לדעתי גם הרעיון הזה, בדומה ליתר הרעיונות הציוניים הגדולים, בדרך למשבר גדול.

---------------------------------------------------------

ד"ר מיכה גודמן הוא מחברם של שלושה ספרי עיון: "הנאום אחרון של משה", "חלומו של הכוזרי" ו"סודותיו של מורה הנבוכים".

46 צפיות