מחשבות על יום כיפור

מאת: שי פירון

1. יראה ואהבה. אלו שתי דרכים למערכת היחסים שבין אדם לאלוהיו. היראה יוצרת ריחוק, האהבה אינטימיות וקרבה. היראה – רגשות של פחד וחרדה; האהבה – התרגשות, נינוחות, שלווה. זרמים שונים ביהדות בחרו בגישות השונות: יש שהדגישו את החרדה מפני האל, מדדו את קרבתו בהקפדה ובהחמרה יתירה. ויש שהעמיקו באהבה, בחרו בשיר וזמר, בפיוט. במסורת היהודית הגישה הראשונה נקראת 'מלך ועבד' ואילו השניה נקראת 'אב ובן'. המיסטיקנים בקשו להעמיק יותר וכינו את מערכת היחסים שבין האל למאמינו כמשולה למערכת היחסים של אישה ואיש. אב ובן – מתאר מערכת יחסים שבבסיסה גורל. לא בחרתי למי להיוולד. היא מדגישה את העובדה. יש אלוהים, זו עובדה, לא שואלים איתך. מערכת יחסים של איש ואישה מבוססת על בחירה. לא מתאים?!מחליפים. חכמת הקבלה הדגישה שמערכת היחסים שבין אדם לאלוהיו עומדת לבחירה, כל יום מחדש. שני אנשים עומדים זה לצד זה. הם צמים. האחד – מתענה, מבקש מחילה על חטאיו. השני – מבקש להידמות למלאך, להתקרב, להתפשט ממגבלות החומר, מהתלות בקיום האנושי. להדמות לאלוהיו. את מילותיה של רחל שפירא אני מפרש כשיח שביני לבין האל:

"אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט אתה רואה כיצד פתאום עובר בי רעד הרוח משנה תכופות את כיוונה ניסינו לעזוב אבל אני יודעת אנחנו נשארים שנה אחר שנה"...

2. ברבות השנים השתלטה תפיסת העולם החרדית - ליטאית על המחשבה היהודית הכוללת. הציבוריות הדתית לבשה פנים של חומרה. הדתי השלם מכווץ, יַרא. המילים:השפעה ומדרון חלקלק הפכו לטבע חייו השני של המאמין. רוחב הלב הצטמצם. ובעיקר – ההתייחסות אל חולשותיו של האדם, אל היותו בריאה מסוכנת בעלת יצרים אפלים וקשים. בסיס החיים הדתיים לא הרחיב את האמון באדם, לא העצים, לא נתן מקום לאוטנטיות, לצמיחה, לחיפוש אישי. במידה רבה, היהדות עמדה בסכנה של קיפאון. היא פחדה מזרמי התחדשות, משינוי השפה, מהרחבת מִנעד היחסים שבין אדם לאלוהיו. התרבות המערבית על מכלול ערכיה והתנהגויותיה רק החמירה את ההסתגרות ההלכתית. חוסר היכולת להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור; טשטוש מוחלט של אמת ושקר; תחושה שהכול יחסי – גרמו לתנועת נגד של המנהיגות הדתית: הסתגרות, החמרה, חשש ופחד. שני אנשים יעמדו זה לצד זה בבית הכנסת. יכסו את ראשם בטלית. האחד – עושה זאת כדי להתנתק מהסביבה, מפחד מרגעי הכרעת הדין של היום הקדוש, מסתתר מהעולם, מתכנס. האחר – מדמה את התפילה למפגש אינטימי בו שני אוהבים מכסים עצמם בשמיכה, כדי שרק הם, בשקט, ילחשו זה לזה מילים של קרבה.

3. החרדה הפכה לסימן ההיכר של הישראלי. הפוליטיקאי הישראלי מימין ומשמאל יודע לנצל אותה היטב. אנחנו עם שלוקה בפוסט טראומה. השואה, מלחמות ופיגועים הפכו אותנו לאנשים חרדתים. אם היהדות הגיבה לנאורות, לחילון, לציונות ולליברליזם בהחמרה הרי שהחילוניות הגיבה למציאות החיים של העם היהודי בהגדלת החרדה הקיומית, בהעמקת השבטיות, בשנאת האחר, בליבוי חוויה קיומית כאילו העולם כולו נגדנו. אבל לא רק יחסי החוץ שלנו בנויים על חרדות. גם הפוליטיקה פנימית שלנו בנויה על ליבוי ייצרי השנאה, הפחד והחרדה מהאחר. "מדינת הלכה", "הדתה", "פריצות והפקרות חילונית", "הערבים נוהרים", ועוד.

4. החרדה משפיעה גם על ההתנהגות השגרתית שלנו. בכביש, בתור בחנות, בשיח עם פקיד ממשלתי. הכל חייב להיות כאן ועכשיו. הרחוב נראה כמו סיר לחץ אחד גדול, זה לא רק נימוס, אלא תוצאה של חרדה: מי יודע מה יהיו החדשות הבאות?! מי יודע מה יקרה כאן בעוד 5 דקות?!תתבוננו בצלחות של ישראלים בבתי מלון, הם נוהגים כאילו מחר לא יהיה יותר אוכל, הרעב בדרך. התזזית הישראלית אינה רק בענייני מידות אלא גם בהנהגה הרעיונית והפוליטית. חברת חרדה. כולנו חרדים.

5. בקשת סליחה איננה פעולה של חרדה כי אם שיאה של האהבה. היא מלמדת שאפשר לתקן. אהבה מזמינה סליחה. "לו היית את כף ידך /על צווארי מניחה / לא הייתי עוד מתבייש / שביקשתי סליחה (אהוד מנור). סליחה מבקשים מתוך קרבה. סליחה וחרדה הן אויבות זו לזו. המצווה לבקש סליחה לפני יום הכיפורים מכילה בתוכה את מִצוות האהבה, החיבור והקשר.

6. אם חפצי חיים אנו, הגיע העת לעבור מתרבות של חרדה לתרבות של חיבור ואהבה. לא עוד הפרדה והפחדה כי הרפיה והרחבה. ישראליות חדשה אינה ממיינת וממתגת כי אם רגישה, מקשיבה ומאפשרת. האמת שלי אינה דורסנית. היא נצבת כנר אחד בתוך מכלול הנרות של מנורת העצמאות שלנו. וביום הקדוש, אלוהים מדגיש שלא ימחל לנו על עברות שבין אדם לחברו. מוטלת עלינו החובה לבקש סליחה, להביט בעיניים של הזולת.

7. וכדי שנוכל לבקש סליחה מהאחר, עלינו בראש ובראשונה לסלוח לעצמנו. לקבל את עצמנו על מכלול טעויותינו. לדעת שמה שהיה לא בהכרח משליך על מה שיהיה. שאנחנו אנשים בתנועה. התסכול, הוא בן דוד של החרדה, הפסימיות – אחות לחרדה, חוסר האמון הם האבא והאימא. כמו שמעשה האהבה כרוך בתנועה, כך אהבת האדם את עצמו תלויה בתנועה, בשינוי. קבלתי את עצמי אינה תהליך של קבלת מי שאני, להיפך, היא מקנה לי ביטחון לנוע הלאה על ציר השינוי והתיקון.

8. די לנו. פחדנו מספיק. לא מפחד מחילוניים, חרדים, שמאלנים, ימניים, ספרדים, אשכנזים, רוסים, עשירים, עניים. לא מפחד מעצמי. באתי מתוך אהבה, אני בתנועה ויש בי כוח לקבל את עצמי ואת זולתי. לא דוחף, לא נדחף, לא מרגיש שצפוף. "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה".

9. "תשמרנו מן הפניות והגאוות,מן הכעס והקפדנות והעצבות והרכילות ושאר מידות רעות.ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא תעלה קנאת אדם על לבנו ולא קנאתם על אחרים.

אדרבא, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונםושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניךולא תעלה שום שנאה מאחד על חברו, חלילהותחזק אותנו באהבה אליך,שיהיה הכל נחת-רוחאמן כן יהי רצון"(ר' אלימלך מליז'נסק).

10. לא לפחד. לא לפחד להתאהב באחר, בזולת. לא לפחד להתמסר. "לא לפחד להתאהב / שיישבר הלב / לא לפחד בדרך לאבד לקום כל בוקר / ולצאת אל החיים /ולנסות הכול לפני שייגמר לחפש מאיפה באנו / ולחזור בסוף תמיד להתחלה למצוא בכל דבר עוד יופי / ולרקוד עד שנופלים מעייפות / או אהבה" (עידן רייכל).

11. את יום הצום מסיימים בתקיעת שופר. אפשר לראות בה סוג של צלצול המבשר: הגיע העת, הא-ל סלח. לכו לאכול. אולם, יתכן והתקיעה מבשרת על ההתכנסות של כולם מסביב לקול אחד פשוט. רגע אחד אופטימי, המכנס את כולם, אלה שבבית הכנסת ואלה שבאו להקשיב לתקיעה דרך החלון. רגע של אופטימיות. רקע מחבר, הרגע שבו החלטנו לא לוותר אחד על השני.