• Pnima | פנימה

ליברליזם ומסורתיות - הילכו שניהם יחד?

עודכן ב: מרץ 8

פרופסור יערה בר-און, היסטוריונית וחוקרת תרבות, חברת הנהלת פנימה

מערכת המושגים המודרנית מבוססת על סדרה ארוכה של דיכוטומיות – מונחים מנוגדים: גוף ונפש, טבע ותרבות, חושך (ימי הביניים) ואור (הנאורות), נשיות וגבריות, ישן וחדש, מסורת וקידמה, וגם מושגים מורכבים ביחסיהם כגון אובייקט וסובייקט, יחיד ויחד, שוויון וחרות, האל והאדם. שאיפת הסדר האנושית – הקיימת בכל חברה - יצרה ניגודיות בעידן המודרני דווקא בגלל המהפכנות שבחדשנות ("המודרנה") והקושי של "המאמינים החדשים", "הליברלים", להתנתק מאמונותיהם הקודמות (למשל מ"מלך אחד בחסד האל האחד)".

כך התחיל העידן הליברלי, עידן בו אנו מאמינים בכוח האדם החופשי (לכאורה כל-אדם, בפועל לקח מאות שנים להכליל בו נשים וקבוצות נוספות) לקדם את חייו לעבר עתיד טוב יותר באמצעות כישוריו התבוניים האוניברסליים. אם רק תינתן לאדם הזדמנות להשתחרר מעול הכוחות ("הסמכויות") המדכאים את גופו ורוחו ומגבילים את פעולתו בעולם, הוא יעלה ויפרח. אנחנו מאמינים שהאדם "טוב מנעוריו", יש בו שאיפה יסודית אל הטוב וניסיון להימנע מהרע ויש לו זכויות בסיסיות כ"פרט". מתוך כך הוא יסדיר את יחסיו עם בני אדם כמוהו, על בסיס היגיון של צדק, שכן האדם אינו רק חיה תבונית-בהכרח אלא גם חברתית. הוא מבין שהוא זקוק לאחרים וישאף לחיות איתם בטוב, בשלום ובשלווה.

שוחרי הטוב המודרניים לא היו נאיביים. הם התבוננו סביבם וראו את העוולות הנגרמות כאשר אדם החופשי-לפעול מנצל כוח שצבר, יהיה זה כלכלי, פיזי או פוליטי. לשם כך זקוקים בני האדם למסגרת חברתית המנוהלת על ידי חוקה או חוקים שיחליפו את סמכות "האל" או "השליט" (באמצעות נציגיהם עלי אדמות), או אפילו את "אב המשפחה". אפשר לקרוא לה "מדינה", המסדירה את היחסים: מגבילה את התאוות שמאפשר החופש, דואגת לשוויון הזדמנות לחלשים, מפחידה את הנוטים-לרע ומענישה את הסוררים. ביחס ליחסים הנכונים בין האדם ובין "המדינה", למקור הסמכות והריבונות, היו הדעות חלוקות תמיד, שכן אמרתם "דעות חלוקות", אמרתם מודרניזם.

ביקורת הליברליזם, המודרניזם והדמוקרטיה, קיימת כחלק מהותי מהתפתחותם, ממש מתחילת דרכם. זוהי תכונה הקיימת בבסיסם. מרגע שאדם חופשי לחשוב, הוא מבקר. ביקורת סמויה יש תמיד, אך פחד מענישה יוצר צנזורה עצמית. עוד לפני "הליברליזם" מרטין לותר אמר "כאן אני עומד" וסרב להמשיך ולפעול במסגרת הכנסייה הקתולית על שרשרת מתווכיה. הדוגמא שנתן במהפכנותו גרמה לפיצול, שוב ושוב, ב"פרוטסטנטיות" לעשרות תת-קבוצות; מרגע שעקרון "ההגדרה העצמית" כונן בעידן הלאומיות כזכות יסוד של קבוצה, מתפצלות תמיד תת-קבוצות הדורשות לעצמן הגדרה עצמית-קולקטיבית-לוקאלית. כך גם המפלגות בדמוקרטיה ואף ביהדות המודרנית.

הביקורת מפצלת, אך אי אפשר בלעדיה. היא ידעה להבחין שיש סתירה בין שני עיקרי היסוד של המודרניזם –חירות ושוויון. בעוד החירות הוא עקרון שכל אדם מכיר אותו כתחושה ושאיפה, שוויון אינו אינטואיטיבי כלל – כל אחד רוצה להיות טוב/חזק/חכם יותר מזולתו. היררכיות קיימות תמיד בחברות שיוויוניות-בהגדרה, למשל בקיבוצים כבר בראשית דרכם המהפכנית. אם רק יהיה לו הכח – והחירות – כל אדם יפר את השוויון ויחזק עצמו על חשבון אחרים. לכן על "הממלכה" לכפות שוויון ולרסן את החופש. איך? כמה? הדעות כאמור חלוקות וההתפצלויות רבות.

מתח זה ממותן (אם גם לא נפתר כלל) על ידי הערך השלישי והחמקמק של הנאורות הליברלית: "אחווה". אנשים זקוקים לדבק-הסולידריות. לא רק למערכת "ממלכתית" שמסדירה יחסים, "שומר הלילה" קראו לה פעם, אלא לאהבה, לקהילה, לערבות הדדית המבוססת על חיבה וקירבה, נתינה ונדיבות – ל"זהות". זו מתקיימת במקום בו יש לי תחושת שייכות רגשית – ברצוני (גדול וחופשי ככל שאהיה) להיות חלק ממשהו הגדול ממני, שאני כאיבר מאיבריו הרבים, ולכולנו לב פועם אחד, כמו במשפחה גדולה.

לכן המדינה המודרנית למדה לייצר אחווה באמצעות מערך מפואר של סמלים והמנונים, שפה משותפת ותרבות, מנהגים וטקסי התחדשות, שימחה ואבל. עם הזמן אלו נשחקים. המרקם הכמו-משפחתי, בו את אוהבת באמת את הזולת, ברוחב לב, מבלי להתאמץ, מושך יותר. לכן הלכידות הקיימת במבנים חברתיים "שבטיים" המבוססים על מסורת משותפת, על חוויות חושיות ועל קירבת דם, וקירבה גאוגרפית – כוחם אדיר. וכבר למדנו על בשרנו שהשוויון מופר תמיד. כך נוצר מתח לא רק בין השוויון לחירות אלא גם בין האחווה הממלכתית (מסדירת-הקונפליקט בין שוויון לחירות), לבין הקבוצות "האורגניות" בתוכה (אתניות, דתיות ועוד), השואפות לשמר קהילה המבוססת על אהבה, קירבה, ריחות וטעמים ושאר נימי נפש ולא רק על חוקים כתובים. הן חשות שטובתה של "המדינה", גם אם הם "הריבון" שלה, אינה טובתם שלהם, טובת יחידים וקבוצות המאוגדים במסגרתה, והן מחפשות דרך חדשה למזג תבונה, אהבה חירות.

לפני שאסכם בנימה אופטימית, עוד הערה על "תיווך תבוני": ברור שלא קל להגשים חיים תבוניים, לסור מרע, לשלוט ברגש, לקדם את עצמי שלא על חשבון אחיי ואחיותיי בני האדם, ולחוש קירבה אוניברסלית לאנשים כה רחוקים ממני, זרים ומוזרים לי. רבים חשים על בשרם את הכשלון הצורב של הרעיון המדיני השאפתני, כשמדינות יוצרות בעצמן עוולות איומות. לכן נזקקת כל חברה לאוונגרד ההולך-בראש, כלומר חלוצים "מוארים" הפורצים דרכים חדשות ומתווכים עבור השאר את בשורת הקידמה באומץ ובהקרבה. אוונגרד עלול להוביל לטרור ולדיכוי – בשם הטוב – כפי שראינו במהפכה הצרפתית והבולשביקית. אולם גם במקרים קיצוניים פחות ה"הליכה לפני המחנה" נשחקת; לימים קבוצות אלו מתבררות כדואגות-לעצמן, ובכל מקרה כושלת המודרנה במתן לגיטימציה לתיווך, שנגדו יצאה. לכן אנו רואים ביטויים עוינים כלפי מיעוט "נאור" בעל כוח ביטוי, חשיבה וביקורת האמור לתווך את "הטוב והצודק" אך מנצל את כוח ידיעותיו להטיף לעם על כשליו ונוזף במסרבים להתעורר.

היש סיכוי למדינה המודרנית? אני מאמינה שהיום, לאחר מאות שנות ניסיון, הגענו לשלב חדש. אנו לומדים לחיות עם כשלים וסתירות. המושגיות-הדיכוטומית אינה החיים - החוויות שלנו כבני אדם מלאות סתירות כרימון. ממלכתיות ומסורתיות אינן בהכרח מוציאות האחת את השנייה. צריך לבקר את ההנגדה בין "חדשנות" ל"שמרנות", מסורת וקידמה – זו המצאה. כולנו מונעים על ידי אינטרסים מנוגדים ולכל אחת ואחד ריבוי "זהויות" (דתי-להט"ב; מסורתי-ליברל, יהודי-בודהיסט) ואנו מכירים בזכויותיהם של הזרים-לנו, המתקרבים אלינו במהירות בעולם הגלובלי. אנו רוצים לכונן מחדש קהילות המבוססות על אהבה ומסירות, נתינה וקבלה "שמעבר לצדק", חופש מהלב ולא מהראש.

עד כאן – פשוט. אין שום בעיה לשלב מסורת וממלכתיות. אלא שאם ברצוננו לכונן "ממלכה" מודרנית חברה המבוססת על ערכים אוניברסליים ונותנת מקום לכל קהילה לטפח תרבות פרטיקולרית בדרכה עלינו לקבל החלטות ברורות ביחס לכוחה של הממלכה, וכאן חזרנו לשאלות היסוד של הליברליזם: איך הממלכה לא תפריע לקהילותיה למצות את זכויותיהם וחירויותיהם (המסורתיות למשל), בעודה מבטיחה שוויון לחלשים ומזמנת סולידריות/אחווה בין קהילות שונות בתוכה.

להורדת החוברת "בין מסורתיות לממלכתיות, בין ליברליזם לשמרנות"

לצפייה וקריאה נוספת בנושא

12 צפיות