חרדים ללא חרדה

מאת: שי פירון

בחירות 2019 – פרק ראשון

לקראת מערכת הבחירות הקהילות השונות מקבלות צו 8. כולם נקראים לשוב, להגן על הבית לשמור עליו מפני האחר, זה שמאיים, רוצה לשנות אותי ואותך. מעל כל אחד מבני הקהילות הישראליות מרחף דמון דמיוני שתפקידו לגרום לי לשלוף את פנקס החבר הישן, לחזור לקן הוותיק, לסיסמאות המפצלות. שמאל – ימין, קדימה צעד. השנאות הישנות מתחדדות. הכעסים גוברים, תמות האהבה, תאבד השותפות, יחִי הקהילה.

ארבע שנים אחרי הקת המדינה הגיע ראש הממשלה ומייסדה, דוד בן גוריון לפגישה עם החזון איש, מנהיג הציבור החרדי. ביומנו, כתב ראש הממשלה: "יצאתי הבוקר לבני ברק לפגישה עם חזון איש. העתונים שוו לביקור ערך סנסציוני, ומצאתי בדרך וסביב ביתו קהל. קהל חסידיו חיכו בחוץ ובחדרים הקרובים. אתי נכנס רק יצחק נבון. העמדתי לפניו השאלה אשר עד כה לא קיבלתי עליה תשובה מספיקה מחברי האדוקים. אנו מפולגים, לפי כמה סימנים, לענין שלפנינו אנו מפולגים לפי יחסינו למסורת הדתית. יש יהודים כמוך וכמוני, איך נחיה יחד? איך נהווה יחידה? (מיומנו של דוד בן-גוריון, 20.10.1952). שישים ושבע שנים אחרי – והשאלה עומדת במקומה: איך? האם?

א. אז מי באמת ניצח? החרדים ואומנות הריקוד הכפול:

המחלוקת האידיאולוגית בין הציבור החרדי לתנועה הציונית לא נולדה היום. תפיסת העולם החרדית מבססת את טענתה על שכינה בגלות, על כך שהציונות החילונית מסכנת את עתידה של היהדות ומהווה אמצעי – כמעט מעשה שטן – להרחבת ההתבוללות ולהרחקת היהודים מאביהם שבשמים.

אלא, שבחינה היסטורית של המציאות מוכיחה תמונה הפוכה לחלוטין:

א. מדינת ישראל הפכה להיות הגורם החשוב ביותר בתולדות העם היהודי המממן לימוד תורה. מעולם לא היו כל כך הרבה לומדי תורה החיים על חשבונה של המדינה ובשליחות הציבור כולו.

ב. מדינת ישראל לא מסתפקת במימון נרחב (למעלה ממיליארד ₪) של עולם הישיבות ובהענקת תקציב לתשלום גמלה לאברכים. בד בבד , מדינת ישראל חוקקה חוק הבטחת הכנסה לאברכים, לשון החוק: " אברך שבחזקתו 3 ילדים ויותר שאין ברשותו או ברשות אשתו רכב העולה בשוויו על 25,000 ש"ח, שהוא או אשתו אינם בעלים של קרקע שערכה עולה על 36,000 ש"ח ואינם מקבלים קצבה כלשהי מהמדינה או מביטוח לאומי מעבר ל- 1,200 ש"ח, שסך ההכנסה שלהם אינה עולה על 1,200 ש"ח בחודש או 14,400 ש"ח שנתיים (חוץ מקצבת ילדים) ושהוא לומד בכולל יום שלם ולא פחות מ- 45 שעות שבועיות" מבהירה את תרומתה הישירה של המדינה להבטחת אורח חייו של האברך.

ג. מדינת ישראל חוקקה שורה ארוכה של חוקים המעגנים את זהותה כמדינה המוכוונת על פי אמות מידה הלכתיות, אורתודוכסיות חרדיות. כך נקבעו ענייני נישואין וגירושין; ענייני גיור; שבת; כשרות ועוד.

ד. מדינת ישראל הנציחה, דה פקטו, את עצמאות החינוך החרדי. על אף שהכריזה על ביטול הזרמים, הרי שהציבור החרדי זוכה לאוטונומיה מוחלטת, המאפשרת להם לקבוע: תכנית לימודים, מיון תלמידים, קבלת מורים, מדיניות פתיחת מוסדות, ועוד.

ה. גם בשאלת הגיוס – מאז המהפך ב – 1977, מדינת ישראל מעניקה פְתור גורף לחרדים משירות בצה"ל. כל הדיון הוא רק על מספרים קטנים בשוליים של הציבור החרדי. אתה ואני יודעים שמי שמתגייס לשירות צבאי רגיל – כבר מזמן אינו חרדי. ומי שמצטרף למערכת הצבאית והוא חרדי – זוכה למסגרת שירות שהדבר האחרון שאפשר לומר עליה היא שמדובר בצבא.

ו. מוסדות הדת, הרבנות הראשית ורוב מוחלט של הרבנויות המקומיות, דייני בתי הדין הרבניים, יושבי ראש המועצות הדתיות, מערכת הכשרות הארצית, מערכות כשרות פרטיות, נמצאות בידי הציבור החרדי.

ז. במהלך השנים האחרונות התרחבה תופעת בניית שכונות, ישובים וערים המיועדים לציבור החרדי בלבד. כך, בעשרים וחמש השנים האחרונות הוקמו: מודיעין עלית, אלעד, בית"ר עילית, שכונות נרחבות במקומות כגון בית שמש, ועוד.

אלה דוגמאות מועטות שיש בהן כדי ללמד: הציבור החרדי הצליח. מדינת ישראל אינה מסגרת המאיימת על עתיד היהדות.

זאת ועוד – אין ספק שהיקף ההתבוללות, נטישת המסורת, סכנת ההמשכיות של העם היהודי – גדולה וגבוהה בחוץ לארץ הרבה יותר מאשר בתחומי מדינת ישראל.

החרדים גם הצליחו להטמיע בקרב הישראלים שהם המייצגים הנאמנים של היהדות האוטנטית. זרמי היהדות הנוספים שעשו חיל בארצות הברית ובמערב אירופה לא הצליחו לתקוע יתד בישראל.

מן הצד השני, הציבור החרדי תורם לזהותה של מדינת ישראל שורה של ערכים המהווים מאבני הבניין של החברה הישראלית. החברה החרדית היא מופת של ערבות הדדית ודאגה לחלש ונזקק. ארגונים אזרחיים של החברה בחרדית הפכו למודל ישראלי ולפעמים פורץ גבולות. זק"א וארגון איחוד הצלה, זיכרון מנחם, עזר מציון, ארגונו של הרב פירר, ועוד. כל אלה הופכים את החברה החרדית לגורם מרכזי במערך ההתנדבות בישראל.

הסתירה הפנימית בין שתי תנועות, אחת – התכנסות והתבדלות, השניה – הובלת עולם החסד והנתינה נובעת משתי סיבות מרכזיות:

א. רצון עז לאפשר לצעירים ולצעירות לתרום ולתעל את אנרגיות העשיה, התרומה וההשפעה על הכלל.

ב. הבחנה בין עזרה לבודדים לבין שותפות עם המדינה ומוסדותיה מאפשרת לציבור החרדי לתרום לזולת אבל לא להיות חלק מהממשלה.

אין ספק שהמנהיגות החרדית הובילה את השותפות המורכבת לשיא של אבסורד בשתי דוגמאות פוליטיות מובהקות:

מחד, הנציג הפוליטי הבכיר של הציבור החרדי לא מעוניין לכהן כשר, בין היתר כדי לא להיות שותף לאחריות הממשלתית הכוללת. הנציגים החרדים יכהנו בתפקידי סגן שר ללא שר המכהן מעליהם.

מאידך, המנהיגות הפוליטית החרדית תובעת לעצמה באופן מסורתי את תפקיד יושב ראש וועדת הכספים. המשמעות: ישיבה על השיבר הכלכלי של כלל אזרחי ישראל. בעצם, וועדת הכספים מהווה את הסמכות למימושן של הרשאות תקציביות ועוד.

ב. צעירים וצעירות מחוללים שינוי.

הצעירים החרדים מגיבים למציאות הכאוטית. מחד – רבים מהם מאמינים בערך לימוד התורה, בנאמנות לגדולי תורה אך בה בעת, לא מוכנים לגזור על עצמם חיים של עוני. הם מבקשים לרכוש מקצוע משמעותי שיאפשר להם חיים של רווחה. הם כבר לא רואים בהשכלה הכללית סתירה למידת החרדיות שלהם.

לפני כשמונים שנה פנה הרב יהושע יגל ז"ל, יהודי חרדי ליטאי, בשאלה אל גדול הדור החרדי, החזון איש, בהצעה להקים מסגרת לימודים המשלבת לימודי השכלה כלליים ולימודי קודש ברמה גבוהה לבני הציונות הדתית. הרב נתן את אישורו בתנאי אחד: לא לקרוא למוסד החדש 'ישיבה'. כך קמה מדרשית נעם, אחד ממוסדות הדגל של הציונות הדתית. שמונים שנה אחרי, וצעירים מתוך הקהילה החרדית לומדים בישיבות תיכוניות חרדיות.

אי אפשר להתעלם משינוי בהיקף הילודה, בגידול מספר הלומדים במוסדות אקדמיה, ועוד. טועים הם הסבורים שיש בכך החלשה של החרדיות. הצעירים הללו רואים עצמם בנים נאמנים לקהילה החרדית. דא עקא – הם רואים בכך התאמה של סגנון החיים החרדיים למאה ה – 21. הם לא מדברים על מרד ומודרנה אלא על חיים נוחים, שלצד קביעת עיתים לתורה, נאמנות להלכה יש גם חיים של משמעות המשפיעים על חיי היחיד, חיי המשפחה, משליכים על יחסים זוגיים, מגדירים באופן רחב יותר את מקומן של הנשים בקהילה. לצד אלה, מוסדות חינוכיים של החינוך הממלכתי חרדי נמצאים בגדילה מתמדת. תלמידים בני הקהילה החרדית משתלבים במגוון רחב של חוגי העשרה, ועוד.

במידה רבה, האשַם המרכזי בהתבדלות החרדית – הוא בנו, במדינת ישראל. המדינה היא זו שאפשרה לציבור החרדי באמצעות הקצאת משאבי עתק, במניעת בניית מחסום ראוי בין דת לפוליטיקה. לראיה, כדאי לעיין באורח החיים החרדי בחו"ל השונה באופן דרמטי מהמקובל בישראל.

פרק חשוב יש להקדיש למקומן של הנשים החרדיות. הן מסרבות להמשיך להיות רק אימהות המגדלות את ילדיהם בביתם או עוסקות בהוראה. ללא מרד ומהפכה, אבל בשקט, הן עומסות על עצמן שליחות ציבורית במגוון רחב של תחומים, עוסקות בהיי – טק, משתלבות בפעילות ציבורית, מהוות גורם מרכזי בעיצוב החיים המתחדשים. כאמור – לא מתוך מרידה אלא מתוך תהליך של התפתחות וצמיחה.

ג. לקראת סדר יום ישראלי חדש

ישראלים רבים חטאו ביחסם לחרדים. הם מלאי טענות כרימון: הם לא משרתים, הם מתבדלים, הם כופים את דעתם אבל בה בעת, הם לא רוצים אותם בדירה שבקומה מעל. מאחורי הקלעים יש ישראלים רבים שמונעים מסטריאוטיפים נוראיים על גבול הגזענות. החרדי מיושן, לבוש אחרת, שמרן, מדיר נשים, מציית באופן עיוור ועוד שלל דימויים.

חרדים רבים חוטאים ביחסם לחילוניים. משל העגלה המלאה והריקה הפך לאבן הראשה של תפיסת עולמם. החילוניות היא תנועה ריקה שאן בה אלוהים ואין בה אדם. ערכיה – מדולדלים, הוגיה – ריקים, תומכיה – פוחזים. משחר ילדותם למדו אותם לבוז לתפיסת העולם החילונית, לראות בה כלי ריק.

אבל, סדר יום ישראלי חדש קורה למפגש חדש בין חרדים לישראלים. החרדים – יישארו איתנים באמונתם הדתית ובתפיסותיהם החינוכיות. הם יניחו על השולחן הישראלי את סוגיית המחויבות למסורת, הם יניחו לדיון את משמעותה של העזרה ההדדית והחסד. שאר אזרחי החברה יניחו על שולחנם של החרדים סוגיות כמו השכלה כללית, מנגנוני קבלת החלטות דמוקרטיות שיש בהן כדי לבנות רוח אחרת באדם.

בואו נפסיק לרמות אחד את השני, נפסיק לחפש הסדרים המשמרים את ההפרדה, נפסיק לקדש את החומה שביננו כאילו היא המגן היחיד השומר על קיומה של כל קהילה. בעידן הטכנולוגיה אין ערך לחומות. העיד החדש הוא עידן של מפגש בין רעיונות ולבבות. יש לכם ולנו אחריות על בנית בית משותף. ההפרדה רעה לכולנו. יוצרת אצל כלל הקהילות חיים חסרים וחלקיים.

מדינת ישראל מניחה הזמנה חדשנית בפני הציבור החשוב הזה: בואו תהיו חלק, תהיו חרדים, רק בלי החרדה.