• Pnima | פנימה

חושך שבטו: הגיע הזמן לפוליטיקה של רעיונות

א. שניים עשר שבטים יצאו ממצריים בדרכם לארץ. בבסיסם הכמיהה לגיוון תרבותי. כל שבט וייחודו, לכל אחד צבע וטעם ותרומה ייחודית לייחד הלאומי. השפה העברית מאתגרת: 'שבט' הוא כינוי לקבוצה מובחנת ("הגענו, יחד, כל השבט"), אך בה בעת – הוא גם 'מקל' (""חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ"), ואם לא די בכך – הוא גם ביטוי להרשעה, לאשמה ("דן אותו לשבט"). ריבוי השבטים הפך מקבוצה שיש לה יחד מובחן לאמצעי להלקאה. השבטיות, בעצם קיומה, מעוררת פעם אחר פעם, רגשות אשם.


ב. הבחירות הללו הוכיחו שהשבטיות על מכלול פרשנויותיה – חזקים מתמיד. ספרו לנו על "חרדים חדשים", על "מזרחיים שעזבו את השבט", על ערבים שהולכים ומתערים. בסופו של דבר מפלגות שאין להן שבט מוגדר – נכשלו. ברגע האמת, מאחורי הפרגוד, כולם חזרו לשבט. לפוליטיקה שבטית יש מאפיינים. היא מונעת ממעט רעיונות של השבט שלך ומהרבה, הרבה שנאה ושלילה של השבט האחר. ויש בה צירופים וחיבורים שבבְסיסם כעס, ותִסכול ושנים של כאב. והרבה הבחנה בין 'אנחנו' ו'אתם' וסגירת חשבונות.

ג. שבט אחד, הצליח 'מידי' ולכן כמעט ונמחק. הציונות הדתית המסורתית, המזרחי. שנים חינכו את הצעירים להשתלב, להתערות. להיות חלק מהכלל. זה הצליח. צעירי הציונות הדתית נפוצו על פני מנעד רחב של מפלגות. צעירים דתיים לאומיים היו פעילים בגשר של אורלי לוי, בזהות של פייגלין. הם בולטים בכוורת של ראש הממשלה, הקרובים ביותר ליו"ר כחול לבן. הם ויתרו על מגזריות בגלל חלום אוטופי על ישראליות משלבת, ונותרו ללא בית 'שבטי' אבל עם חלום לבנות את הבית המשותף.


ד. אנחנו בני ערובה של עצמנו. פוליטיקה של אנשים ולא פוליטיקה של רעיונות.

4 צפיות