זמן לחלוקה חדשה: לא ימין מול שמאל, פרגמטי מול אוטומטי

מאת: אורי עפרוני

המשפט "זה לא עניין של ימין ושמאל" נאמר חדשות לבקרים, וזוכה לרוב להנהוני הסכמה. ובצדק. אבל אחרי שהסכמנו מה לא העניין, בעיצומו של משבר כלכלי – בריאותי ופוליטי ולקראת בחירות רביעיות (!!), הגיעה העת להציע מה כן העניין.

כשמסתכלים על המפה הפוליטית בישראל, מתבקשת חלוקה חדשה. לא עוד שמאל מול ימין, ימין מול שמאל, אלא אלטרנטיבה של ממש לפוזיציות הקבועות של "המחנה האוטומטי". במחנה זה דרים בכפיפה אחת אנשים מכל הקשת הפוליטית, אשר המשותף להם הוא ביטחון מוחלט בצדקת הדרך. הדרך שלהם כמובן.

למול האתגרים הניצבים לפנינו, קיים צורך עז בגיבוש ועיצוב של "המחנה הפרגמטי". מחנה הרואה במעשיות ובחיים עצמם אידיאולוגיה ערכית, חפצת חיים. מחנה שמבין שאף תפיסת עולם לא תמצה ותגשים את חזונה עד הסוף, על אף הרומנטיקה שבכך. שמבין שלפני ואחרי האידיאולוגיות האוטומטיות, יש כאן מדינה לנהל. יש כאן אתגרים לפתור. יש כאן בעיות אמיתיות וסוגיות מורכבות שחשובות יותר מציוצים.

"המחנה הפרגמטי" מייצג בפועל מאות אלפי אזרחים בישראל, אך אינו זוכה לביטוי פוליטי ראוי. המערכת הפוליטית נופלת שוב ושוב לחלוקה "גוש ימין", "גוש השמאל" ומפלגות מרכז מזדמנות אשר זוכות ללעג על חוסר עמוד שדרה. אנשי המחנה הפרגמטי ראויים ליותר מכך. הם ראויים לבית פוליטי, אידיאולוגי ובעל קול רם, אשר יוכל לעלות למגרש הפוליטי- ציבורי ולייצג אותם.

פרגמטי מול אוטומטי - ההבדלים המרכזיים

שני הבדלים בסיסיים ודרמטיים בין המחנה הפרגמטי והמחנה האוטומטי יסייעו לנו לשרטט מחדש את השדה הפוליטי בישראל. לשני מחנות אלה ישנה אחיזה חזקה בציבור הישראלי, רק שלרוב מייחסים את ההבדלים לציר האידיאולוגי הדיכוטומי, ולא למאפיינים העמוקים יותר של כל מחנה. למאפיינים אלה השפעה לא פחות משמעותית על המציאות הישראלית מאשר לתפיסת העולם התיאורטית. עמידה על הבדלים אלו הכרחית על מנת לבסס ביטוי משמעותי יותר למחנה הפרגמטי בפוליטיקה הישראלית.

תיבת הילוכים גמישה מול נסיעה על אוטומט

המחנה האוטומטי, כשמו כן הוא, חוסך אנרגיה רבה ופועל על אוטומט. כלומר מפוזיציה. המפלגה שלו הפרה הסכם קואליציוניים? כמובן שיש הסבר מעמיק ואידיאולוגי. זה בנפשנו. המפלגה הנגדית הפרה את ההסכמים? הפרה בוטה, כמובן. וזה לא משנה אם מדברים על ועדה למינוי שופטים או על חוק נגד טיפולי המרה. המחנה יחסוך אנרגיה וידע את התשובה עוד לפני שחשב מה השאלה. תמיד יהיה לו מה להגיד, ומהר. האולפנים כבר מוכנים, רק תבוא.

מן העבר השני, המחנה הפרגמטי מוציא המון אנרגיה על תיבת ההילוכים שלו. מבין שהעסק מורכב, שצריך להבין לעומק לפני שמגבשים עמדה. הוא בעיקר מבין שבימנו - הוגנות היא ערך בפני עצמו. שיש חשיבות עליונה ליציאה מהפוזיציה וליכולת לתמוך באופן ענייני בעמדת המפלגה היריבה, גם אם זה לא משרת אותך פוליטית. כדי להתמודד עם הבעיות של ישראל, אנחנו לא יכולים להיות אוהדי כדורגל שפוסקים תמיד לטובת הקבוצה שלנו. האתגר בשימוש בתיבת ההילוכים הוא שלוקח זמן להעביר הילוך. מהירות התגובה נפגעת ומול זרם המידע המטורף של ימנו – נותר על המגרש הציבורי לבדו המחנה האוטומטי, שכיום גם ממלא את היציעים טוב יותר.

תפיסת שותפות מול תפיסת הכרעה

במידה רבה המחנה האוטומטי הוא גם "מחנה השישים ואחת". הדפוס זהה בימין ובשמאל – המחנה האוטומטי שואף להכרעה. בני החושך נלחמים בבני האור, משחק סכום אפס לפנינו וכל שנותר הוא להיכנס לזירה ולעשות את המיטב כדי לנצח. כל האמצעים כשרים, והפרת הבטחת בחירות לגיטימית כמובן, כל עוד יש לנו בסוף שישים ואחת. הבטחת שלא תשב עם הרשימה המשותפת? חפיף. הבטחת שלא תקדם חוק חסינות? מים מתחת לגשר. הכל נכון לשעתו, ובשטף המידע מי בכלל יזכור את זה? מותר לבזבז זמן, להגיע לפנדלים, להמשיך לשחק כשהשחקן היריב פצוע על הדשא, כל מה שצריך כדי להכריע.

לא צו פיוס – צו השעה

התשובות לשאלות הקיומיות של מדינת ישראל לא השתנו כבר עשורים, פתרונות אין. הכל עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת. סוגיות במחלוקת עמוקה מלוות אותנו כבר שנים. היכולת לקדם סדר יום אמיתי נמוכה מאוד. כל זה לא ישכנע את המחנה האוטומטי לזוז סנטימטר. כל פשרה נתפסת כתבוסה, כל עשייה משותפת היא בגידה, כל פתרון יצירתי הוא התקפלות. למול סיקור אוהד של כתבים פוליטיים ציניים ופופוליסטים, כל מה שחשוב הוא לא לצאת פראייר, לא להיתפס כוותרן. גם אם זה אומר שכולנו סובלים מהמהלך שמתקבל.

המחנה האוטומטי חייב להחליף דיסקט ולהבין שלא כל האמת אצלו. שעדיפה ממשלה רחבה, צולעת ומקרטעת מממשלה צרה ויעילה. העולם הוא לא רק השדה הפוליטי, תהליכים חברתיים משנים סדרי עולם. בכאוס ושינויים תכופים מאי פעם, דבר אחד נותר יציב – שותפות היא המפתח. המחיר של האשמה בנאיביות שווה את האמת הפשוטה – כדי לפתור סוגיות כואבות, נצטרך לשבת יחד. לא להתנחמד, לא להתחבק (בטח לא בקורונה). להבין שאף אחד לא הולך לשום מקום וככל שקהילות ירגישו כאן יותר בבית – כך ייטב לכולנו. זה לא צו פיוס, זה צו השעה. וגם גדולי הציניקנים כבר מבינים שמחיר הפילוג הוא אדיר. חברה מלוכדת זה לא Nice to have. חברה מלוכדת זה Must.

הגיע הזמן להוציא מאוטומט

ראיתם פעם רכב מנסה לעלות עלייה בשטח על אוטומט? זה פשוט לא עובד.. הגלגלים שלך מתחפרים, אתה מאבד אחיזה בשטח, מאבד אחיזה במציאות. אי אפשר לבוא עם סדר יום מהבית ולכפות אותו על סוגיות מורכבות. אי אפשר להמשיך "לירות" סיסמאות, מוצלחות ומסוגננות ככל שיהיו, ולצפות שהמדינה תמשיך לשגשג. אי אפשר לנצח את המציאות במסיבות עיתונאים. החיים זה לא בחירות.

מחנה האוטומט לא קטן, אך בהחלט בעל חשיפה הגדולה בהרבה מגודלו בציבור. בזמן שהמחנה הפרגמטי מעבד נתונים, מתלבט איזה הילוך נכון, אוסף נתונים ומנסה להבין את מורכבותה של הסוגיה, המחנה האוטומטי כבר "שורף" את האולפנים. הכיסאות כבר מוכנים, אחד מימין, אחד משמאל. המראיינים והתקשורת, הנמצאים גם הם בהישרדות כלכלית, חוסכים גם הם משאבים ועובדים על אוטומט. סוגיית דת ומדינה? תעלו לי את סמוטריץ' וזנדברג. פריפריה ומרכז? תתאמו עם רגב והורוביץ. כשהמחנה הפרגמטי יסיים לעבד ולספק מענה ענייני, הרשת כבר מזמן תהיה במלחמה הבאה. ולא פחות מכך שהדיונים משעממים ומאוסים מאוד, הם גם לא מקדמים פתרונות. דיון ציבורי מעמיק הכרחי לפתרון הסוגיות שקורעות את החברה בישראל, תרבות המחלוקת חשובה מכדי להשאיר את השדה הפוליטי למחנה האוטומטי.

לעומתו, המחנה הפרגמטי סובל מתת ייצוג. יש לו אחיזה אדירה בציבור. הוא תומך בממשלת אחדות לא בגלל שהוא חסר עמוד שדרה, אלא כי מבין את המציאות טוב יותר. הוא מוכן לפשרות כי הוא מבין שיש לספק מענה כלכלי מיידי. הוא מוכן להניח בצד סוגיות שבנפשו כדי לספק לנוער בסיכון את המענה הראוי. הוא מוכן "להקריב" את רצונותיו כי הוא מבין שיש כאן משהו שגדול ממנו. שזה לא הפועל או בית"ר. זו מדינת ישראל.

הדבר החשוב ביותר בימים אלה לטובתה של החברה הישראלית היא לייצר תקווה, ואמון מחודש בין ההנהגה לציבור, ובתוך חלקי הציבור והמחנות השונים. כל מחנה צריך לקבל גם את קיומו של המחנה השני וגם את נחיצותו.

אפשר להמשיך לנסות ולהכריע בחירות אחר בחירות אחר בחירות. ואפשר להבין את המציאות – תפיסת שותפות הכרחית לישראל. זה שינוי פרדיגמה לא קל, אך הכרחי. ישראל זקוקה לכוח פוליטי משמעותי של המחנה הפרגמטי שיצליח לשנות את הפוליטיקה הישראלית. הציבור כבר שם, כעת נותר שהמערכת הפוליטית תפנים ותייצר "בייס" פוליטי חדש. כזה שמוכן להילחם, אבל לא זה בזה, אלא ביחד. ואף ממשלת 61 לא תוכל להיות ממשלת אחדות. ישראל צריכה שותפות רחבה ומשמעותית הרבה יותר.